1.

בשנים האחרונות העולם בכלל וציבור שומרי התורה ומצוות בפרט, נחשפו לשיטת מגבית צדקה חדשה, שיטת ה'מאצ'ינג' – דפוס הפעולה הוא שהמוסד הפותח במגבית מציב יעד של סכום כלשהו, שאותו הנהלת המוסד מבקשת מכל המתנדבים והמסייעים להשיג עד זמן מסוים. כדי לתת מוטיבציה לתורמים, מודיע מארגן ה'מאצ'ינג', כי יש התחייבות מצד אדם בעל אמצעים, שבמידה ויגיעו לסכום המיוחל – הוא יכפיל אותו. בכך יידע כל תורם ותורם, שכל שקל שהוא מוציא מכיסו בעבור המוסד, בעצם שווה פי שניים. יש ארגונים שלקחו את הרעיון לכיוון קצת אחר, ובמקום להוציא התחייבות מהנגיד הגדול להכפיל את הסכום, הם הוציאו ממנו התחייבות, שישלים את הפער שיישאר בסוף המגבית, בין הסכום שהצטבר בעקבותיה לבין הסכום הנדרש בעבור יוזמי ה'מאצ'ינג' כדי להשיג את מבוקשם. כך או כך, מובן שהכל מדברים בשבחו של אותו הגביר ומהללים את נדיבות ליבו הרחבה. כל מי שנותן צדקה ראוי להערכה, אך להתחייב על נתינת סכום לא ידוע זו בהחלט זכות גדולה ולקיחת אחריות כבדת משקל.

2.

פרשת השבוע, פרשת ויקהל, עוסקת בחנוכת המזבח ומספרת בין היתר על נדבת הנשיאים. "והנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן", פירש רש"י: 'אמר רבי נתן, מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה? אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו ציבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים – אנו משלימין אותו. כיוון שהשלימו ציבור את הכל, שנאמר: "והמלאכה הייתה דיים", אמרו נשיאים: מה עלינו לעשות? הביאו את אבני השוהם וגו'. לכך נתנדבו בחנוכת המזבח תחילה. ולפי שנתעצלו מתחילה, נחסרה אות משמם – "והנשיאם" כתיב.

לאור מה שהקדמנו קשה ביותר, מהו החטא במעשה הנשיאים? אדרבה, הם נהגו באצילות וברוחב לב – איך שנפתחה המגבית בעבור בניית המשכן, הם הודיעו: "אין מה לדאוג, מה שיחסר – אנחנו משלימים! מה שלא יהיה וכמה שלא יהיה, על חשבוננו!" אין לך נדיבות ולקיחת אחריות גדולה מזו! מדוע אם-כן, נענשו על הנהגתם, ומפני מה בעקבות כך הסיקו הנשיאים, שעליהם לנהוג באופן אחר בחנוכת המזבח?

אבי מורי שליט"א העלה בספרו 'שו"ת הפרשה' רעיון נפלא. הוא כתב, שאולי הנשיאים לא העריכו נכונה את מצבו הרוחני של עם ישראל ובהנהגתם גילו איזשהו ניתוק קל מהעם. הם חשבו, שההיענות מצד העם לקראת ההתרמה הגדולה לא תהיה גבוהה במיוחד. הם צפו, שעם ישראל יביא בעצלתיים את תרומותיו ואת נדבותיו, ולאחר שכולם יגמרו להביא – עוד יחסר הרבה כדי להשלים את המלאכה, ואת החיסרון הזה הם לקחו על עצמם. אולם הערכתם הייתה שגויה. 

עם ישראל באותם ימים היה בירידה רוחנית קשה. אלו היו הימים שלאחר חטא העגל, חטא שבגינו הקב"ה הסתיר את פניו, ומהקירבה המיוחדת שזכו לה טרום חטא העגל, שאז ראתה שפחה על הים מה שלא ראה הנביא יחזקאל, וכל אחד מישראל יכול היה להראות את כבודו של השם באצבע, הם התרחקו והגיעו למצב של הסתר פנים מוחלט.

לכן הם חיפשו את הדרך כיצד לחזור ולהידבק בהקב"ה. הם ציפו וייחלו לרגע שבו תהיה להם אפשרות להביע את אהבתם ואת כמיהתם להתקרב להקב"ה ולזכות להרגיש את הנהגתו הניסית.

והנה הקב"ה מצווה אותם על-ידי משה: "קחו מאתכם תרומה לד'. כל נדיב לבו יביא את תרומת ד'." הוא נותן להם הזדמנות לחזור – בואו תבנו לי משכן, מקום שבו אשרה את שכינתי.

תיכף החלו לזרום התרומות בקצב מסחרר, ובתוך זמן קצר באו החכמים, שעסקו במלאכת הקודש, ואמרו למשה: "מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה." משה אכן קיבל את דבריהם וציווה: "איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש." 

3.

הנשיאים לא נתבעו על חוסר בנדיבות לב, על עצלנות או על קמצנות. הם נתבעו על כך שלא השכילו לחוש את תחושות העם. הם נענשו על כך שלא תפסו את צימאונו להשראת השכינה ואת השתוקקותו לקירבה האלוקית. 

רועה שאינו חש את צאן מרעיתו, אינו רועה טוב.

לכך – סיים אבי מורי את פירושו – "בחרה" התורה לציין את חטאם דווקא על-ידי חיסרון של אות בשם התואר שלהם, ללמד שהחיסרון בתפקיד הנשיא. 

כגודל הציפייה של הקב"ה מהם והדרך שבה דקדק איתם, אפשר להבין עד כמה הייתה גדולה מעלתם וסגולתם. לא נותר לנו אלא לבקש מריבונו של עולם: "השיבה שופטינו כבראשונה".